זה סיפור שקרה לפני הרבה זמן, אבל למרות זה,
הוא עדיין נשאר טרי אצלי בזיכרון, ועדיין מצליח לעורר אצלי מגוון
רגשות של עלבון, צער עצבות ואפילו כעס.
זה קרה כשבני היה בכתה ז', ילד שמח, עם חוש הומור נפלא
ובמיוחד חבר טוב, כזה שדואג לחברים הקרובים ותמיד אמפתי כלפיהם.
הילד חוזר מביה"ס וכבר באוטו בחזרה הוא מספר לי כי קרה משהו
בבי"ס. אני ישר כולי דרוכה ממתינה למוצא פיו,
לשמוע מה קרה.
והוא מספר….
איך בהפסקה הוא היה בחצר עם החבר הכי טוב שלו.
הם למדו בכתות מקבילות אך עדיין היו חברים טובים בלב ובנפש.
ואז, עם תום ההפסקה, פוגשת אותם המחנכת של החבר ואומרת לו ליד בני
דני (שם בדוי) אל תסתובב עם דין (בני) הוא ילד בעייתי
ואתה לא צריך בעיות, תסתובב בסביבת ילדים טובים שלא תיגרר אחריהם.
עוד בקושי הספקתי לשמוע את הכל, וכבר העיניים התמלאו בדמעות.
איך יכולה מורה, לגשת ככה, לדבר על בני, כאילו הוא לא קיים שם
ולומר לחברו פשוט להתרחק ממנו. ולמה?
כי הוא קצת …………
שאלתי את בני עוד כמה שאלות הבהרה והחלטתי שעל דבר שכזה איני יכולה להבליג.
התקשרתי למנהלת ביה"ס אשר הייתה מאוד קשובה,
עשתה מיד ברור והתקשרה אלי מתנצלת, נכון, זה אכן קרה,
אנחנו מאוד מתנצלים והמורה תתקשר אליך עוד מעט להביע את התנצלותה
ולהסביר את עצמה.
כמובן, שממש לא אכפת היה לי מההתנצלות.
כאב לי יותר מכל דבר אחר הפגיעה בבן שלי, היחס המעליב והפוגע.
ובאופן לא מילולי המסר הצורב שעובר שאם אתה ילד שמתמודד עם קושי
ובמיוחד עם אתה "קונדסון" כמו שקראנו לבני
שנהג לצחוק הרבה ולשעשע את סביבתו,
אתה לא חיובי ומי שרוצה להיות ילד טוב – מן הראוי שיתרחק ממך!
באותם הימים, אחרי שהגעתי לבי"ס לשוחח שוב עם המנהלת
הבנתי עד כמה מורים אינם מכירים ומודעים להשפעות הנרחבות שיש להפרעת קשב,
לא חלילה כי זה לא אכפת להם,
אלא כי אינם מקבלים לכך הכשרה מיוחדת
אותה המורה אשר דיברה כך על בני, התקשרה להתנצל,
היא בכתה והסבירה כי מבחינתה הבן שלי הוא ילד נחמד,
אך היא חששה שהתנהגותו תשפיע לרעה.
בשיחה עמה כשהתחלתי להסביר לה היא אמרה ,
שמעולם לא ידעה איזו השפעה יש להפרעת קשב.
היא חשבה שזה ילד שפשוט עושה יותר בעיות.
הנושא החברתי, הקשרים של הילד עם החברים שלו
ובטח כשהם טובים, אינם מובנים מאליהם,
וכשילד עם הפרעת קשב זוכה ליחס שכזה,
יחס אשר מנציח את התווית של ילד בעייתי
וככזה שלא ראוי להסתובב אתו פן זה ישפיע עליך וידבק בך,
זה נשאר חקוק אצלו בנפש פנימה. וזה כואב!
רק אציין כי בני וחברו, נשארו חברים קרובים וטובים,
האמירה המכוערת לא השפיעה על חברותם, אבל לא תמיד זה כך….
אז מה אנחנו הורים לילדים עם הפרעות קשב צריכים לעשות?
להיות השגרירים של הילד שלנו בעולם ובמערכת החינוך.
כן, זה עדיין כך בעולם,
אנשים לא מספיק מכירים, מבינים, ומודעים
להשפעות הנרחבות שיש להפרעת הקשב
וגם כמובן לתווית הלא מחמיאה שמתלווה לכך.
מורים גם לא תמיד מכירים את המחיר וההתמודדויות
שיש לילד עם הפרעת קשב, בכל היבטי החיים.
אז אנחנו פה, להאיר את זה, להסביר, להעלות את המודעות ולדאוג לילדים שלנו,
אנחנו השופר שלהם.
