כשיש לך הפרעת קשב אשר משפיעה על:




וכל אלה הם חלק מהתפקודים הניהוליים אשר מהווים
תפקודים חשובים ומשמעותיים של בני אדם
כדי שיוכלו לתפקד בצורה יעילה ולקדם את עצמם בחייהם.
ואיך זה מתנהל אצל הרבה ילדי ואנשי קשב?
אדם עם ADHD חי לרוב ב"כאן ועכשיו".
פעמים רבות יש קושי עם דחיית סיפוקים. ואם עכשיו לא מתחשק
לו לעשות משהו, אז הוא פשוט מותר לעצמו,
כי עכשיו אין לו כוח/לא בא לו/ זה לא מעניין אותו וכו'
והנה לכם תרחיש אופייני מחייו של אדם עם ADHD
הוא חוזר מהעבודה, או הילד חוזר מביה"ס
ואז זה קורה:
זורק את התיק/ הבגדים/הנעליים וכו'
כי אין לו כוח עכשיו לשים במקום, אח"כ הוא ישים

וככה מתחיל להיווצר לו הבלגאן, כי הנטייה שלנו היא להשאיר דברים שלא כיף לי או מעניין לי לעשות/לסדר או להתעסק בהם

הבית הופך פעמים רבות לזירת כאוס גדולה, דברים זרוקים ולא נמצאים במקומם

עובר יום, ועוד אחד ועוד ועוד הרבה ימים

וכך נוצר לו בלגאן גדול

ומה קורה כאשר אתה חוזר מיום עבודתך, ורואה את כל הבלגאן לפניך, ולפעמים יש אפילו לכלוך, אז דוחים

ואז מתחילה לה ההצפה

הבלאגן שיש בבית "בחוץ", יוצר בלגאן "פנימי",
חוסר שקט פנימי (גם אם אתה אומר לעצמך שאין שום קשר בין הסביבה החיצונית לאיך שאתה מרגיש)

אתה חי בכאוס, וזה מביא אתו הרגשת אשמה, בושה, כעס, תסכול ולחץ
וכשיש לך מוח ADHD שלרוב המחשבות בו רצות על 200 קמ"ש
וגם ככה אתה מרגיש עמוס, מוצף וטרוד
המראה של הבית המבולגן מעצים את הרגשות שלך.
ובמקום להתחיל פשוט לסדר,
אתה עושה את ההיפך, אתה שוקע בתוך עצמך,
"נכנע" לנוחות הרגעית של לא לעשות את המטלה ודוחה, ודוחה ודוחה
אבל יש לזה מחירים,
הרגשה של קושי והבלגאן מסביבך ממש מהווה מעצור, חומה, והוא מבלבל ומביא אתו לחץ ומועקה.
ברמת הידע?
ברור שאתה יודע את זה,
הרי כל ילד יודע שכשהדברים שלך מסודרים אתה מיד מוצא אותם,
אבל לגייס את עצמך לארגן, לנקות לסדר וכו' זה כבר סיפור אחר לגמרי
יודעים מתי זה קורה שאנחנו מגייסים את עצמנו למשימת הסידור והארגון?
כשמישהו זר אמור להגיע אלינו, אז זה נעשה על טורבו,
או אם מחכה לנו איזה תגמול מיוחד שאנחנו רוצים לקבלו עם תום הארגונים
אז נהיה על זה ב-100%
נחשו למה?
כי אז מופרש דופמין במוח אשר
מאפשר לתפקודים הניהוליים שלנו להיות יעילים יותר ולעשות את העבודה.
אז איך מתמודדים עם זה?
עם "חומת" הבלגאן אשר תוקעת אותנו בהרבה מאוד מובנים בחיינו
ראו בפוסט ההמשך 
