במשפחה שיש בה חברים עם הפרעת קשב וריכוז
זה לא פשוט כל נושא הסדר, התכנון ובכלל ארגון הבית והחיים.
הדינמיקה חוזרת לרוב על עצמה, אין תכנון ואין ארגון מראש
וזה גורם שוב ושוב ללחץ גדול בבית,
משברים, כעס והדברים פשוט לא מתנהלים באופן חלק ונעים.
כפי שכבר כתבתי וסיפרתי בעבר על הבקרים אצלנו בבית שזכורים לי עד היום
ככאוס אחד גדול: ריצה, לחץ, האשמות, כעסים, בכי ומה לא.
וזה לא הסתכם רק בבקרים,
גם בערב ובכלל, אינסוף אלתורים של הרגע האחרון או אפילו אחריו,
שנבעו מהצורך התדיר לכבות שריפות.
אצלי לפחות, היה ריטואל קבוע: אחרי בוקר של Crisis (ואם נודה באמת זה היה כמעט כל יום)
אחרי חלוקת הילדים, כל אחד למסגרתו הוא, הייתי עושה לעצמי כל פעם מחדש "שיחת נזיפה"
שוב ושוב גוערת בעצמי, למה אני לא מסוגלת להכין יחד עם הילדים
את התיקים והלבוש עד לפרטים הקטנים ביותר,
ואת התיק שלי ואת כל מה שדורש ארגון ערב קודם כדי שהבוקר יהיה נעים וחלק?
לא יודעת כמה מכם חווים את הדיבור הפנימי הזה. אבל ידוע,
שבמשפחות עם ילד/ים בעלי הפרעות קשב ע"פ רוב לפחות אחד מההורים מתמודד גם הוא עם הפרעת קשב.
ובעודי עסוקה כל פעם בדמיוני איך להתחיל בלתכנן את הבקרים ואת הימים
אני אפילו לא זוכרת איך ומתי זה התחיל,
אבל זה היה פשוט גאוני במובן זה שבלי הרבה כוונות זה פשוט עשה את העבודה בצורה מושלמת.
ולמה אני מתכוונת?
נוצר אצלנו הרגל, שכל יום שבת, נוצר טקס קבוע, תכנית שבועית שתלויה על המקרר,
במוצ"ש יושבת המשפחה כולה, בלי הרבה דרמות והכנות
וכל אחד אומר מה יש לו השבוע שהוא יודע וזוכר, בין אם זה הגשת עבודה, פעילות כיתתית או טיול,
כל פעילות של כל אחד מבני המשפחה מתועדת בלוח
ואז,
כולם רואים הכל,
אין הרבה הפתעות, הילד לא נזכר לו פתאום משום מקום
בשעה 22:00 בלילה שיש לו עבודה להגיש למחר ואז מסתבר שגם
תאריך ההגשה למחר זה כבר אחרי דחייה שהוא קיבל מהמורה,
ובנוסף לכל זה, אין חומרי יצירה בבית והכל כבר סגור 
או למשל פתאום מסתבר שיש ארוחת בוקר כיתתית וצריך להכין פנקייק בבוקר אבל אין חומרים 
לא יודעת מה אתכם, אבל אצלנו לא פעם חזרו על עצמן דרמות מלחיצות שכאלה או דומות לזה
ואז אחרי שאתה מתחיל לסגל טקס שבועי שכזה למשפחה, והילדים מתחילים
לראות את התועלת שבזה, קשה לעזוב את זה.
זה באמת משפר את ההתנהלות של כל המשפחה,
יותר מזה, זה גורם לילד להתחיל לגלות אחריות.
יודעים למה?
כי אם הוא צריך לדוגמה שיסיעו אותו למקום מסוים,
זה מכריח אותו להסתכל קדימה ולתכנן ולומר זאת להורים לפני,
הוא לומד שההורה לא יכול ולא חייב ברגע שהוא אומר לעמוד דום ומיד להסיע אותו.
גם להורה כמו לילד יש תכניות ואת זה הילד מבין ורואה בטבלה המשפחתית.
למשל הוא לומד מהתכנון שאם ההורה לא יכול ביום מסוים לקחת אותו כי הוא
חייב להישאר בעבודה עד מאוחר בגלל לחץ בעבודה, הוא יבקש מחבר שיאסוף אותו.
חשוב לעשות את הטקס המשפחתי קצר, וממקום של שיתוף ולא כסידור עבודה ותחקור של הילד.
כל אחד משתף מה שהוא יודע שיש לו בשבוע הקרוב.
אלו הם רגעים של יחד משפחתי, של שיתוף, התחשבות
ולימוד והכנה של הילדים ושלנו לתכנן את השבוע,
ובסוף בצורה שכזו על הדרך אנחנו מאמנים ומשפרים את התפקודים הניהוליים שלנו 
