חייבת להתוודות בפניכם, כהורה לילד עם הפרעת קשב היה דבר אחד
שאפילו יותר ממה שהלחיץ אותי פשוט הפחיד אותי.
התקפי הזעם והתחושה שהילד שלי מתקשה לשלוט על עוצמת הרגשות שלו.
כשעשינו אבחון מעולם לא אמרו לנו שעד 60% מהילדים המאובנים עם הפרעת קשב וריכוז
מתלווה לזה הפרעת ODD (Oppositional Defiant Disorder)ובמילים אחרות
הפרעת התנגדות מתריסה
ובהסבר פשוט יותר ילד עקשן, מרבה להתווכח, מרדן, תוקפן כלפי אחרים,
דיבור בוטה ואפילו אלימות פיזית
זה במיוחד מפחיד כשהילד מתבגר ומולך פתאום, לא אותו ילד קטן
אלא אדם מבוגר וכשהוא מרים את הקול ומתנהג בצורה שכזאת, זה לא נעים,
ואתה כהורה מוצא את עצמך חסר אונים וכן, אפילו חושש.
לא הצלחתי להבין למה איש לא מזכיר את הנושא.
הרי עדות להפרעת ADHD אפשר למצוא כבר במאה ה-18 וזה כן
הוזכר עם קושי והתייחסות לויסות רגשות.
אז מה קורה לאן זה נעלם?
הדבר נבע בעיקר מכך שבשנות ה-70 החלו לחקור באופן יסודי יותר את הפרעת הקשב
וקשה למדוד רגשות במעבדה.
אז מה, הקושי הרגשי לא קיים?
ועוד איך שכן, לא רק שהוא קיים אצל 2/3 מהילדים עם הפרעת קשב
אלא שהוא מאוד קשה ודורש התמודדות מתמדת בבית ולעיתים גם בבי"ס.
אני כהורה הרגשתי כל כך הרבה פעמים חוסר אונים,
איך אפשר לעמוד בטלטלות הרגשיות העוצמתיות והכי הדאיג והפחיד אותי
האם בכלל אפשר להשפיע על זה ולמתן את זה.
היום אני יודעת שכן,
זה אפשרי,
אבל…..
זה מצריך מאתנו ההורים להתגייס, לעזור לילד ברכישת מיומנויות
אחרות כדי שיוכל לווסת את הרגשות שלו.
תזכרו,
אצל ילד/אדם ללא הפרעת קשב עוצמת הרגשות שמתעוררים אצלו
עוברים סינון ב"מסננת" אשר ממתנת ומשחררת רק רגשות בצורה
מבוקרת יותר.
ומה קורה אצל ילד/אדם עם הפרעת קשב?
ה"חורים במסננת" לא מספיק קטנים, בגלל חסכים כימיים במוח,
ואז הרגשות שיוצאים הרבה יותר עוצמתיים "גדולים"
וכל כעס מתעצם לתוקפנות גדולה, כל תסכול לצעקות או אלימות
וכל חוסר הסכמה לכעס מרידה וויכוחים.
חוסר התפקוד היעיל של "המסננת" (התפקודים הניהוליים)
ממש לא צריך להיות סופי ולקבל אותו
אלא ללמוד ולאמץ דרכים לשנות ולסגל דרכים חלופיות להתמודדות.
