האם הוא יסיים את ביה"ס בצורה טובה?
האם תהיה לו בכלל תעודת בגרות? ומה אם לא?
איך הוא יתפקד בצבא?
האם להודיע לצבא על הפרעת הקשב ועל הקשיים שלו?
איך הוא יסתדר בחיים לבדו?
זה רק דוגמה קטנה לשאלות ולמועקה שאיתה הסתובבתי.
אמרו עלי מתוך ביקורת שאני אמא מגוננת, "הורה הליקופטר"
(כזו שמרחפת מעל הילדים כל הזמן) ובקיצור
כזאת שאינה מאפשרת לילדים שלה להתמודד עם החיים לבדם ולפתח להם את העצמאות שלהם.
היה לי מאוד קשה להסביר את התחושה המעיקה שהתלוותה אלי כל הזמן,
הרגשה שאם אני משחררת, פשוט עוזבת את הכל ומשחררת, זה יגמר ממש לא טוב.
כהורה לילדים עם ADHD אתה מסתובב עם הרבה דאגות, מוטרד מאוד
מהעתיד לבוא ופשוט מרגיש מוצף רגשית.
חשיבה שלילית, "קטסטרופלית". ואני הרגשתי איך זה שואב אותי לתהום של
דאגות. ובמקום להנות ולשמוח מהדברים היפים ולהנות מהילדות שלהם,
עם כל הקשיים והמורכבויות, אני חיה בעתיד המטריד
ולמה ?
אני מודה שאז כשהם היו קטנים יותר, התקשיתי לראות את זה ככה,
כפי שאני מבינה ורואה את זה היום. ממרום גילי, השכלתי וניסיוני הרב.
במקום לפחד, במקום לחיות את העתיד בדמיון קודר ומעיק,
להתפנות למה שקורה כאן ועכשיו.
ואתם יודעים מה הבעיה שלנו כשאנחנו מדמיינים מצבים לא נעימים וקשים?
המוח שלנו לא יודע להבדיל בין הדמיון לבין המציאות, ואז אנחנו נכנסים
למצב של לחץ, וזה מתבטא גם באופן פיזי.
מה הפלא אם כך שהרבה מאוד הורים למשפחות עם ילדי ADHD חיים ברמות
לחץ גבוהות אשר משפיעות עליהם נפשית ופיזית?
אז במקום לפחד מהעתיד ועל מה יקרה איתם כדאי להסתכל
על הילד שלנו עכשיו.
איך הוא התקדם ביחס למה שהוא היה לפני כמה שנים
או איך הוא השתנה.
נסו להתמקד בהצלחות הקטנות שלו,
את הניצחונות הקטנים שלו אנחנו צריכים לזכור ולחגוג.
תזכרו כי ההתקדמות שלו נעשית לאט, בשלבים, זה לא קורה לו ביום,
זה שעכשיו קשה לו, זה לא אומר שכך זה יהיה בהמשך.
בעזרתכם, כשהולכים יד ביד, בצעדים קטנים,
הילד שלנו רוכש מיומנויות, מתקדם, מתבגר וזה קורה לו.
הוא לומד להיות עצמאי וממריא לשחקים.
זה מזכיר את צורת הגדילה של הבמבוק הסיני. כששותלים אותו
נותנים לו מים, דואגים לו ומטפלים בו.
הבעיה היא שאפילו אחרי שנה, אנחנו לא רואים שיש כל שינוי,
הוא פשוט לא גדל.
אפילו בשנה השנייה כלום לא קורה אתו.
ולא בשנה השלישית ואפילו לא ברביעית.
זה נראה מדאיג, זה מטריד, מה יקרה מעולם הוא לא יצמח??
ואז זה קורה…..
אחרי השנה החמישית, "פתאום" זה קורה,
בתוך ששה שבועות בלבד, הבמבוק הסיני צומח לגובה של 30 מטר
אז נכון ישנן חמש שנים שזה נראה כאילו לא קורה דבר, והבמבוק לא גדל.
אבל מה היה קורה אם היינו מפסיקים להשקות אותו ולטפל בו,
הוא לא היה צומח.
השורשים שלו צומחים לאט, לא רואים אותם,
לצמיחה, וגדילה צריך סבלנות והתמדה
אותו דבר אנחנו כהורים לילדים מקסימים צריכים להתמיד,
"להשקות" לטפל, ללמד ולתמוך,
ואז הם מגיעים לגיל בו הם צומחים, פורחים
בדיוק כמו הבמבוק הסיני, הצמח שגדל ומשאיר את האחרים לידו הרחק מאחור.
